זה לא כל כך נעים לראות סטטוס סגור / בר אומנסקי

על הסגירה של עמוד הפייסבוק המצליח "סטטוסים מצייצים" נאמר כמעט הכל. עכשיו הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש ולהחליט – איך אנחנו רוצים שיראה האינטרנט שלנו?

בחודש שעבר געשו דפי הרשת עקב סגירת הדף הישראלי הפופולרי מכל ברשת החברתית "פייסבוק". ראינו איך שני צדדי המתרס מגיבים לפעולה השנויה במחלוקת: אושיות רשת מפורסמות הגיבו בעד ונגד, עם מסכת של טיעונים מוצדקים או חלשים, שמילאו את הפיד בפייסבוק, מגישי תוכניות האירוח בטלוויזיה סיפרו בדיחות טיפשיות ושאלו לאן נעלם חופש הביטוי.

המקרה של "סטטוסים מצייצים" רחב הרבה יותר מאשר חשיפה לתוכן מסחרי בדלת האחורית שלנו. הוא מגלם את הפחד האמיתי שקיים בכולנו משימוש ברשת: אנחנו לא תמיד יודעים מי נמצא שם, בצד השני של המסך, ומה המטרות האמיתיות שלו. לכן, הגיע הזמן שנשאל את עצמנו איך אנחנו רוצים שיראה האינטרנט שלנו. האם אנחנו רוצים שהוא יהיה סגור, לא מגוון ומנוהל על ידי תאגידי ענק? או פתוח, ליברלי ודמוקרטי, כזה שנוכל להפיק הנאה ומשמעות מהשימוש בו?

אנו עומדים על צומת דרכים מוסרית, ערכית ותפעולית, והגיע הזמן שנתחיל לפעול בנושא. אנחנו צריכים לאמץ ולבנות לעצמנו סט ערכים אישי. חוויה לימודית שתקנה לכולנו את היכולת להבין את הרשת וכיצד יש להתנהג בה.  מספקי התוכן ותאגידי הענק גם הם מעבירים בכל יום שעובר עוד ועוד חוקים ונורמות התנהגותיות נכונות ברשת, אבל עכשיו יותר מתמיד, יש מקום גם לאחריות אישית על הספרה הוירטואלית שלנו.

מילת המפתח היא למידה. בכדי שנוכל לקיים רשת פתוחה, ליברלית ומתדיינת עלינו קודם כל לחנך את הציבור להתנהגות אינטרנטית נכונה.

ממש כמו שהדור הצעיר מלמד את סבא וסבתא את ה"הכללים" לשימוש בפייסבוק ובשאר הפיצ'רים החדשניים, הדור המנוסה והמבוגר יותר צריך ללמד את הדור הצעיר איך "שורדים" באינטרנט. הורים צריכים להיות בעלי הבנה ברשתות חברתיות ובתפעול שלהן. גם הם צריכים לעבור סדנאות ולקבל תמונת מצב של האינטרנט והתנהגות נכונה ברשת.

כמובן שחייבת להיות אחריות מסוימת גם על  בתי הספר. תוכניות חינוכיות וסדנאות מותאמות לכל הגילאים על הרשת וכיצד יש להתנהג בה הכרחיות כחלק משינוי הגישה שלנו לנושא. אנחנו צריכים להיות מסוגלים לצייד את הילדים ובני הנוער במידע משמעותי, שיוכל לעזור להם בעת צרה: למי פונים אם משהו מסתבך? באיזה סוג של אתרים לא כדאי להשאיר פרטים אישיים, איזה סוגי אתרים לא בטוחים קיימים שם בספרה הוירטואלית.

כל זאת, תוך הבנה כי הדבר החשוב ביותר הוא לא לסגור בפניהם אפשרויות ולהגביל אותם, אלא לאפשר להם להבין את הסכנות ובכך להעניק להם אחריות אישית בשימוש שלהם, לאפשר להם חופש בצורה חכמה שתגן עליהם ובכך תשמור על כולנו בטוחים, כדמויות מחנכות וכחברה אכפתית ואחראית יותר.

גם כאן, כמו בחיים, יש "מעברי חצייה" שצריך להיזהר שחוצים אותם. להסתכל לצדדים וללמוד איך לעבור בבטחה לצד השני. צריך ללמד אותם על החשיבות של פרטיות ברשת, להסביר להם בשפה כנה בגובה העיניים מה באמת יכול לקרות. להבין אותם ואת הצורך שלהם בחשיפה, להכיל את השינוי בערכים שחל בתרבות הנוער ולא לזלזל בה. לנסות למזער נזקים ולשמור עליהם בטוחים ומאושרים ככל האפשר.

לאט לאט אנו מצליחים להבין כחברה את המשמעות האמיתית של עולם האינטרנט. יש דברים שנצטרך ללמוד יחד, יד ביד עם הדור הצעיר והמבוגר יותר.  נעשה טעויות במהלך הדרך, אבל נהיה עם האצבע על הדופק. בכדי לאפשר עולם אינטרנטי פתוח, עם מגוון תכנים ואפשרויות, יש ללמד את הגולשים, מבוגרים וצעירים כאחד את המורכבות של הרשת, את היופי והכיעור שלה שקשורים זה בזה לנצח.

האינטרנט הוא חבל ההצלה התרבותי שלנו. אם נעצור לחשב מסלול מחדש, נבין את היכולת האישית של כל אחד ואחת מאיתנו לייצר חברה דמוקרטית, לימודית ובעלת יכולת גישור על פערי גיל, מין, מגדר וגזע.  בכדי לאפשר חברה כזאת, אנחנו צריכים ללמד את הכלים והמיומנויות הנכונות לשימוש בדבר המופלא הזה, שנקרא האינטרנט שלנו.

_________________________________________________________________

הכפתור האדום מזמין אתכם לקחת חלק בבלוג. כתבו לנו על חוויה בנושא בריונות ברשת שעברתם - ואנחנו נדאג שכולם ישמעו.

מילים שיכולות להרוג/ בר אומנסקי

 "אל תשתפו, אל תשתתפו" היא הכותרת הבומבסטית של הסרטון המדובר החדש שהופץ השבוע בכל רחבי האינטרנט. הסרטון הקצר, שקיבל את השראתו מפינת "טוויטים מרושעים" מתוכנית הלייט- נייט של המנחה האמריקאי והקומיקאי, גי'מי קימל, מציג את סלבריטאי ישראל קוראים בקול טוקבקים שליליים ומרושעים שנכתבו עליהם ברשת.

בסרטון, ממש כמו בפינה המדוברת, סלברטיאים מקריאים טוקבקים מרושעים שנכתבו עליהם בכל רחבי האינטרנט. היוצרים הישראליים החליטו לשנות את הגישה שנהוגה בתוכניתו של קימל (הומוריסטית וקלילה) ויצרו סרטון הומני, רגיש שלא משאיר עיניים יבשות בסביבה לאחר הצפייה בו.

נראה שמשהו מתחיל להשתנות כאן, בזירה האינטרנטית שלנו. העולם הופך מודע יותר ויותר לכוח העצום שטמון ברשת הגלובלית הזאת, וגם להשפעות מרחיקות הלכת שיש לה, אפילו על הגורל שלנו כחברה ואינדיווידואלים.

ההבנה כי למילים יש משמעות עצומה על חיינו, היא קונספט עתיק יומין. המושג "חיים ומוות ביד הלשון" מבהיר לנו את כוחה של מילה להפוך גורלות, לטוב ולרע. הידיעה כי אנו אחראים ברמה מסוימת על החיים שלנו, מעניקה לנו מודעות ואחראיות אישית על ההתבטאויות שלנו במרחב הציבורי והבינאישי.

אותו המסר מנסה לעבור אלינו בצורה חדשנית יותר בכל הנוגע לטכנולוגיות שמציפות את הסביבה שלנו. מהפכת הסמארטפונים גרמה לרשות למלחמה בתאונות הדרכים להגיד לנו שבעצם, מילים יכולות להרוג גם בכביש. כל פעולת הסתמסות בזמן נהיגה משמעותה סיכוי לפגיעה עצמית, וגרוע מכך- פגיעה בסביבה.

עכשיו, יוצרי הסרטון מנסים לתאר לנו באמצעות רגש אנושי וסלבריטאים (שילוב קדוש לכל הדעות) שגם למילים אנונימיות ברשת יש השלכה על החיים האמיתיים שמחוץ למסך.

אשת העסקים וחברת הכנסת לשעבר פנינה רוזנבלום, המאסטר שף אייל שני, הבלוגר והיוצר עומרי חיון ועוד רבים אחרים מדגימים לנו בצורה הכי פשוטה ואנושית, את הכאב העצום שטמון באלימות ברשת. במילים הקטנות שחודרות פנימה וגורמות לנו להתכנס לתוך עצמנו ולכאוב. כל שורה שהם מקריאים למצלמה כאילו צובטת אותם ואותן עמוק בפנים. אנו סוף סוף רואים את הסלבריטאים שלנו מביעים רגש אחר, עמוק יותר ובעל משמעות רבה יותר מההצגה המנצנצת שהם מעמידים על מסכי הטלוויזיה שלנו.

קורה כאן משהו טוב. הכאב הזה, ההזדהות. הם טובים לנו כחברה. הגיע הזמן שנקבל סטירה לפנים. הגיע הזמן שנראה איך נראית ילדה צעירה שקוראת תגובות נאצה שנכתבו עליה, בלי שום סיבה הגיונית. אם לא נזדעזע עכשיו, זה כבר לא יקרה לנו לעולם. הגיע הזמן שנפסיק להסתתר מאחורי חומת המגן האנונימית של האינטרנט, ונקלוט שגם בצד השני יושבים בני ובנות אדם. מורכבים ונפלאים, מוזרים ויפים ממש כמונו. גם אם הם בפריים טיים של ערוץ 2, וגם אם הם יושבים בשולחן האחרון בפינת הכיתה שלנו. מילים יכולות להרוג, את החברה שלנו ואת האנושיות שבנו.

אני ממליצה לכם לקחת כמה רגעים ולהשקיע מחשבה בנושא. האם גם אתם רואים תגובות כאלה ? האם גם אתם מתלבטים לפעמים כיצד להגיב? האם קרה לכם שנפגעתם? האם קרה לכם שלא התאפקתם והגבתם בצורה פוגענית כלפי אחר? והשאלה הכי חשובה – איך אפשר לעצור את זה?