יום אחד פשוט נשברתי

זה התחיל מהדברים הכי קטנים והגיע לגרועים ביותר. ילדים מהכיתה היו מתרחקים ממני ומשפיעים על אחרים. סבלתי מבריונות קשה בתיכון. מהקנטות והצקות מילוליות חוזרות ואיומות. יום אחד פשוט נשברתי. לא היה אכפת לי מהפסיכולוגית, מבית הספר או המשפחה והחלטתי להתאבד.

ח.ק (השם המלא שמור במערכת)

 אני בן 17 מרמת גן

לצערי במשך כל חיי נאלצתי להתמודד בילדותי עם אלימות פיזית ומילולית רבה בשטח הבית ספר היסודי. הזיכרון הכי מדויק שלי מילדותי הוא מכתבי האיום שהייתי מקבל מהתלמידים בשטח הבית הספר היסודי או ממשפטים כמו: "חכה אחרי בית ספר" או "חכה בסוף היום" וסימנים מאיימים של "חכה, חכה, אני הולך להרוג אותך". הייתי מבועת מפחד כל היום. אפילו היו רודפים אחריי בריצה עד הבית בשביל לעשות זאת.

כמובן שבבית ספר היסודי לא יכלו לעשות כמעט שום דבר ממשי, למרות שידעו הכול. בסופו של דבר, בכיתה ו', עברתי כיתה והמצב החל להשתפר.

לאחר שבסופו של דבר מצאתי את המעגל החברתי שלי, הגעתי לתיכון, שם נפרדתי מכל החברים הקודמים שלי. אף אחד מהם לא היה מודע למצב הנפשי שנקלעתי אליו במשך אותו הזמן, אפילו לא אחי, לא צוות התיכון, לא משפחתי, ולא אף אחד מקרוביי.

בדיוק באותו הזמן נכנסתי לכיתה ט' לתיכון וכבר מתחילת השנה סבלתי מבריונות קשה בתיכון. מהקנטות והצקות מילוליות חוזרות ואיומות ואף מגע פיזי של סטירות, מכות, "כאפות". הפכתי להיות הילד של השכבה- שאותו מקללים, "מכפכפים", שמרביצים לו, צוחקים עליו ודורכים אליו כל עוד יש להם הזמנות.

הרגשתי כאילו הילדות שלי חוזרות אליי מהתחלה. הגעתי למצב אבסורד שמתחיל להקניט אותי ילד או שניים, ובסוף 20 ילד מתחילים להקניט אותי בקללות והקנטות חוזרות ונשנות של "הומו", "גמד", "חרשן", "חנון" וכו'. דבר הנאמר כל יום, כל שעות היום בהם הייתי נמצא בכיתה ובשטח בית הספר. רק משום שהייתי קצת נמוך לגילם, קצת קטן פיזית. בנאדם בסך הכול רציני שרצה להשקיע וללמוד.

כמובן שהבדיחות היו מן הסתם רק עליי, זה התחיל מהדברים הכי קטנים והגיע לגרועים ביותר. ילדים מהכיתה היו מתרחקים ממני ומעבירים את השפעתם אל אחרים ולמעשה הייתי נשאר יום יום בבית. לחבר הכי טוב שלי מהיסודי שבא איתי לאותו תיכון לא הפריע שגם חבריו לכיתה היו יורדים עליי. הם היו מאוד אכזריים כלפיי, להפך, הוא אפילו בשמחה הצטרף אליהם. העיקר להתחבר איתם.

באותו זמן גם אחי עבר תקופה קשה מאוד מבחינה חברתית, הוא "זכה" להקנטות קשות ולמקרים חמורים שהסתיימו גם באלימות והייתי לצידו כל אותו הזמן. הוא היה מראה צד קשוח נגד הבריונים בבית הספר שלו ולמעשה היה מתפרק לי כל יום לרסיסים בין הידיים, כשהוא בכלל לא יודע מה אני עברתי.

הייתי מנגב לו את הדמעות החמות ואומר לו שהכול יהיה בסדר ושיהיה חזק, שזו סך הכול תקופה קשה ושהיא תעבור. במשך יום יום הייתי מקשיב לסיפורים שהוא היה מספר לי. איך היו מתעללים בו בתיכון, בגלל מראה והתנהגות, כל הדברים הקטנים והכואבים ועד הדברים הגדולים שפשוט זעזעו אותי.

במשך כיתה י' המצב לא השתנה הרבה, ורק החמיר. ההצקות בשני התיכונים השונים רק המשיכו, הדבר היחיד שהציל אותי היה המעבר לכיתת המגמה לשנה החדשה, שבה בעצם נפרדתי ממי שהעביר אותי סבל כל השנה הקודמת. לצערי, המזל הזה לא שפר על אחי. אצלו הבעיה הייתה עמוקה יותר, בזמנו אפילו יותר משלי. ההקנטות אצלו היו חמורות ומסתבר שזה יותר מכיתה אחד, שתיים, לעיתים גם בית ספר תיכון שלם.

בהמשך השנה גיליתי קיר כיתה אשר הוקדש בשבילי. שמי היה חרוט עליו ובו כל הקללות של בני הכיתה ההם. בני השכבה יכלו לרשום עליי בצבעים צבעוניים, מודגשים ובלתי מחיקים. ילדה אחת צדיקה, החליטה לגונן עליי ולהסתיר זאת מפניי וניסתה למחוק ללא הצלחה את הדברים הכתובים בעיפרון חלש, עד היום אני מעריך אותה מאוד על כך. החלטתי בכל זאת לראות למה ישנו קהל ליד הקיר הכיתתי ההוא, וראיתי את הקיר עצמו. כל יום הייתי עובר, יום אחרי יום, וראיתי את ההערות ממשיכות לבוא. עד שהחלטתי להפסיק זאת ולבקש מאב הבית שייראה וימחק זאת.

למרות הכול, המשכתי לתפקד כראוי בתיכון. למרות שהדבר הרג אותי בפנים, למרות הלחץ הבלתי אפשרי בלימודים. אבל התחלתי להתנהג שונה, ולחזור הביתה בדיכאון באופן רצוף. אם במשך כל כיתה ט' הייתי נשאר בבית לבד, ומתפרק, בכיתה י' פחות או יותר קרה אותו הדבר, רק הפעם- זה התאפיין בהתנהגות שלי ובמצב רוח שלי, באופן בולט.

החלטתי בסופו של דבר לספר למשפחה שלי את כל מה שקרה בכיתה ט' ושיתפתי אותם לגבי ההצקות גם מאותם ילדים ובני שכבה נוספים בכיתה י'. בסופו של דבר החלטתי להצמיד לעצמי פסיכולוגית. הוצמדתי לפסיכולוגית בית הספר, ופשוט פרקתי באופן שבועי את כל הדברים שהם היו עושים לי מידי יום. בית הספר עצמו לא היה מודע כלל למצב שאליו נקלעתי. הם לא ידעו, לא שמעו ולא ראו ולא היה לי למי לפנות חוץ מאשר לפסיכולוגית. כל כך התביישתי וגם ככה ידעתי שלא יהיה אפשר לעשות דבר נגד זה.

בסביבות חודש אפריל, שנה שעברה, נכנסתי לדיכאון עמוק. במשך כל הקרבות, יום אחד פשוט נשברתי. לא היה אכפת לי מהפסיכולוגית, בית הספר, או המשפחה, והחלטתי להתאבד. כתבתי מכתב התאבדות וכתבתי שם את מה שהרגשתי אז ופרסמתי אותו באתר מסוים שהרגשתי צורך לפרסם אותו בו. פשוט בכיתי שעה שלמה, לבד, בחושך, על הספה בסלון, בעודי מדמיין איך אעשה זאת. בסופו של דבר, נרדמתי עם הדמעות על הכרית. התעוררתי מיוזע כאשר אני מוצא למחרת בבוקר שני שוטרים בביתי פונים אליי ואל משפחתי בטענה לניסיון התאבדות. בעקבות כך, הוחלט לתגבר לי את המפגשים שלי עם הפסיכולוגית.

לקראת כיתה י"א, עברתי אבחון פסיכיאטרי שבו אובחנתי בכך שאני סובל מ"דיכאון מז'ורי" והתחלתי לנטול כדורים נוגדי דיכאון. אך הכדורים לא שיפרו את הרגשתי בנוגע לחברה הקיימת בבית הספר.

בכיתה י"א, נבחרתי ליו"ר מועצת התלמידים של התיכון שלי, מה שרק החמיר את המצב. בסופו של דבר, כל האלימות המילולית שהחלה מכיתה ט' עברה כעת לאלימות פיזית קשה ולהקנטות קשות בפייסבוק. עד מקרה אחד שהעניק לי התפכחות והבנה שעליי לעזוב את אותו תיכון והוחלט להעביר אותי בדחיפות תיכון.

באותו זמן הייתי עדיין שרוי בדיכאון. גם בתהליך המעבר וגם אחרי המעבר זה השפיע עליי קשות. המשכתי לפגוע בעצמי ובסופו של דבר ביצעתי ניסיון התאבדות שבו בלעתי הרבה כדורים בבת אחת על מנת לא להרגיש את הכאב שחשתי באותו הזמן. איבדתי את הרצון לחיות. הם גרמו לי להרגיש לוזר שרק צריך לצאת מהעולם הזה לתמיד, לא משנה לאן יעבירו אותו. למרות שאהבתי את אותו התיכון בגלל הצוות המדהים שהיה שם ותמך בי, עזבתי את התיכון וכעת אני בתיכון אחר .

לאחר הסתגלות קלה אני מאושר.

אך זה לא פתרון!

ישנם המון ילדים ונערים בגיל שלי ואפילו צעירים בהרבה ממני שעוד סובלים מהצקות והקנטות בבתי הספר. מבריונות קשה שכוללת גם אלימות מילולית וגם אלימות פיזית קשה, שאין להם מה לעשות ולמי לפנות ונאלצים לסבול זאת כל יום. גם כשפונים, בית הספר לא יודע מה לעשות. בדיוק כמוני ואפילו גרוע מכך. הן בבתי הספר היסודיים והן בתיכוניים.

לפני שנה, נער בן 15.5 - דודאל מזרחי ז"ל התאבד לאחר בריונות קשה בבית הספר התיכון שלו. היא כללה אלימות מילולית ופיזית כלפיו ומה שדחף אותו לבצע את המעשה היה הבריונות ברשת הקשה שהופנתה אליו.

לאור המצב אני מעוניין לחוקק חוק נגד בריונות בבתי הספר בכל רחבי הארץ וחוק נגד בריונות ברשת, או לפחות שמירה על כך. לפי מיטב ידיעתי לפני זמן לא רב, נחתמה אמנה עולמית נגד בריונות ברשת וישראל לא חתומה עליו. פניתי למספר גורמים לגבי חוק הבריונות בבתי הספר וגם לגבי הבריונות ברשת, אך אין ממש מענה. אני מבקש בכל לשון של בקשה, שמי שמסוגל ויכול להעביר את מכתב זה לגורם משפיע, לעלות את החוק לכנסת, לזרז אותו או כל דבר שיוכל לעזור, שבבקשה ייעשה זאת.

הכתבה פורסמה לראשונה בפורטל המשפחה הישראלי

_________________________________________________________________

הכפתור האדום מזמינים אתכם לקחת חלק בבלוג. כתבו לנו על חוויה בנושא בריונות ברשת שעברתם - ואנחנו נדאג שכולם ישמעו.

להרוג במילים

מאת נועה גורן

הייתי רוצה לקחת אתכם חזרה לחטיבת-הביניים: בני גורן, קוצים, או מיי גאד מה זה הדם הזה אמאאא, ד"ש ל"א5!ן הC!ס!ן" באייסי, לואיסנה לופילטו, אני לא יכול לפהק כי שמו לי גומיות בריבועים, את בתולת שפתיים?, יש מסיבה בצוללת!, תלבושת אחידה, אול-סטאר, 'הגיים בויז'. זוכרים? באותה תקופה, בלוגים ברשת היו באופנה – וגם לי היה אחד. הבלוג בו כתבתי יצא מכלל שליטה וחיש מהר גיליתי שכל השכבה, המורים, אב-הבית ואולי גם כמה חיפושיות אמפיקומה קוראות שם. צנזרתי, אך לא הפסקתי. זה לא מפתיע אתכם אם אני בפייסבוק שלכם וכבר שמתם לב שאני קשקשנית.
יום אחד, עדיין בחטיבה, שבתי הביתה מבית הספר. זרקתי את הילקוט ורצתי למחשב.
טלפון. "הלו?"
"נועה" רעד קולה של חברתי ירדן, "את בסדר?"
"מה? כן... למה שלא אהיה?"
"נועה, אני מבקשת שלא תעשי שום דבר קיצוני כשתראי את זה".
כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחורה אקסטרה-רגישה. אני נעלבת אפילו כשצופרים לי (וצופרים המון. זה אומר משהו על הנהיגה שלי). באותן שנים הרגישות שלי הייתה בשיאה בגלל עניין אישי, וירדן ידעה על מה היא מדברת כשהיא ביקשה ממני לא לעשות שום-דבר קיצוני.
כבר ראיתי התכסחויות באינטרנט בעבר (למשל בכיתה ה', כשהייתי ה"גב" של חברה שהותקפה באייסיקיו . אני אחלה גב. אני קשוחה. תפסיקו לצחוק). אבל באותו היום, עולמי התהפך עלי.
שתי בנות – ואני יודעת את זה כי גיליתי מי הן – התעצבנו על שנדלקתי על מישהו. דרכן החיננית להרחיק אותו ממני הייתה לכתוב לי שאני אנורקסית, מכוערת, סתומה, מתנשאת, מעוררת רחמים ועוד דברים שאני לא מעזה לספר. זה היה טקסט מפורט ואכזרי במיוחד שתובל בקללות. מאותו רגע, במשך שבועות, האלימות המילולית הזו לא הפסיקה - והבלוג שלי נסגר כי לא עמדתי במתקפה.
האם הן מכירות אותי? עד היום לא. לא למדנו יחד, לא הלכנו לאותו שבט בצופים, כלום. אבל הן הזיקו לי. במרחב הקטן בו כתבתי מבלי להזיק לאיש ופה ושם העליתי תמונות שלי עם שרשרת ניטים – צלבו אותי. הפכו אותי במילים לבחורה קשה, מסוכנת וחולה. אני לא אפרט איך זה התפתח אצלי, כי זה התפתח רע. הטוב שיצא מזה זה שאף אחד לא הבין את אחי הקטן כמוני כשהוא נתקל בתופעה.
בריונות ברשת זו התופעה היחידה שמתפשטת יותר ממיילי סיירוס. אם יש לכם אחים/חברים קטנים ברשת החברתית - אל תעלימו עין. וודאו שהם לא לוקחים חלק בבריונות ברשת, מכל צד. תעשו מה שחיים הכט היה עושה ותתערבו. דוד-אל ז"ל, כמו רבים בעולם, התאבד בגלל הפייסבוק. גם אם אתם הייתם מצליחים להתמודד עם זה – אחרים מקבלים טראומה, ומתחילים לשאול את עצמם האם הם מסוגלים להמשיך לשאת את זה, בוודאי שבגיל ההתבגרות.
גם היום, כשאני כותבת ומעלה תמונות יש בי חשש קטן מההפתעות הרעות של הרשת. מצד שני, זה בדרך כלל שווה את זה. זה אפילו שווה את חמשת הדקות שביליתי בהדבקת תמונות של אנשים סובלים מסביב לראש שלי (בתמונה).

אתם יודעים, אני מתבדחת פה ושם, אבל כותבת את זה בדמעות. אל תתנו לאנשים להרוג במילים את היקרים לכם. תאמינו לי.

(אילוסטרציה: נועה גורן)                                                                                          

_________________________________________________________________

ראיתם מקרה אלים ברשת שאתם חייבים לספר עליו? הייתם קורבן להתעללות בפייסבוק? זאת ההזדמנות שלכם להעלות את המודעות לנושא ולקחת חלק בבלוג הכפתור האדום. כתבו לנו!