להרוג במילים

מאת נועה גורן

הייתי רוצה לקחת אתכם חזרה לחטיבת-הביניים: בני גורן, קוצים, או מיי גאד מה זה הדם הזה אמאאא, ד"ש ל"א5!ן הC!ס!ן" באייסי, לואיסנה לופילטו, אני לא יכול לפהק כי שמו לי גומיות בריבועים, את בתולת שפתיים?, יש מסיבה בצוללת!, תלבושת אחידה, אול-סטאר, 'הגיים בויז'. זוכרים? באותה תקופה, בלוגים ברשת היו באופנה – וגם לי היה אחד. הבלוג בו כתבתי יצא מכלל שליטה וחיש מהר גיליתי שכל השכבה, המורים, אב-הבית ואולי גם כמה חיפושיות אמפיקומה קוראות שם. צנזרתי, אך לא הפסקתי. זה לא מפתיע אתכם אם אני בפייסבוק שלכם וכבר שמתם לב שאני קשקשנית.
יום אחד, עדיין בחטיבה, שבתי הביתה מבית הספר. זרקתי את הילקוט ורצתי למחשב.
טלפון. "הלו?"
"נועה" רעד קולה של חברתי ירדן, "את בסדר?"
"מה? כן... למה שלא אהיה?"
"נועה, אני מבקשת שלא תעשי שום דבר קיצוני כשתראי את זה".
כל מי שמכיר אותי יודע שאני בחורה אקסטרה-רגישה. אני נעלבת אפילו כשצופרים לי (וצופרים המון. זה אומר משהו על הנהיגה שלי). באותן שנים הרגישות שלי הייתה בשיאה בגלל עניין אישי, וירדן ידעה על מה היא מדברת כשהיא ביקשה ממני לא לעשות שום-דבר קיצוני.
כבר ראיתי התכסחויות באינטרנט בעבר (למשל בכיתה ה', כשהייתי ה"גב" של חברה שהותקפה באייסיקיו . אני אחלה גב. אני קשוחה. תפסיקו לצחוק). אבל באותו היום, עולמי התהפך עלי.
שתי בנות – ואני יודעת את זה כי גיליתי מי הן – התעצבנו על שנדלקתי על מישהו. דרכן החיננית להרחיק אותו ממני הייתה לכתוב לי שאני אנורקסית, מכוערת, סתומה, מתנשאת, מעוררת רחמים ועוד דברים שאני לא מעזה לספר. זה היה טקסט מפורט ואכזרי במיוחד שתובל בקללות. מאותו רגע, במשך שבועות, האלימות המילולית הזו לא הפסיקה - והבלוג שלי נסגר כי לא עמדתי במתקפה.
האם הן מכירות אותי? עד היום לא. לא למדנו יחד, לא הלכנו לאותו שבט בצופים, כלום. אבל הן הזיקו לי. במרחב הקטן בו כתבתי מבלי להזיק לאיש ופה ושם העליתי תמונות שלי עם שרשרת ניטים – צלבו אותי. הפכו אותי במילים לבחורה קשה, מסוכנת וחולה. אני לא אפרט איך זה התפתח אצלי, כי זה התפתח רע. הטוב שיצא מזה זה שאף אחד לא הבין את אחי הקטן כמוני כשהוא נתקל בתופעה.
בריונות ברשת זו התופעה היחידה שמתפשטת יותר ממיילי סיירוס. אם יש לכם אחים/חברים קטנים ברשת החברתית - אל תעלימו עין. וודאו שהם לא לוקחים חלק בבריונות ברשת, מכל צד. תעשו מה שחיים הכט היה עושה ותתערבו. דוד-אל ז"ל, כמו רבים בעולם, התאבד בגלל הפייסבוק. גם אם אתם הייתם מצליחים להתמודד עם זה – אחרים מקבלים טראומה, ומתחילים לשאול את עצמם האם הם מסוגלים להמשיך לשאת את זה, בוודאי שבגיל ההתבגרות.
גם היום, כשאני כותבת ומעלה תמונות יש בי חשש קטן מההפתעות הרעות של הרשת. מצד שני, זה בדרך כלל שווה את זה. זה אפילו שווה את חמשת הדקות שביליתי בהדבקת תמונות של אנשים סובלים מסביב לראש שלי (בתמונה).

אתם יודעים, אני מתבדחת פה ושם, אבל כותבת את זה בדמעות. אל תתנו לאנשים להרוג במילים את היקרים לכם. תאמינו לי.

(אילוסטרציה: נועה גורן)                                                                                          

_________________________________________________________________

ראיתם מקרה אלים ברשת שאתם חייבים לספר עליו? הייתם קורבן להתעללות בפייסבוק? זאת ההזדמנות שלכם להעלות את המודעות לנושא ולקחת חלק בבלוג הכפתור האדום. כתבו לנו!